<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף כא:</h2>
אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אמר רב פפא חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור. אמר רב משרשיא וכי ליכא מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור. פי' מקבלי קבולת גוים שקבלו עליהם לבנות ביתו של ישראל וקצץ להם דמים, ותוך התחום אסור דקאמר בכל יום האסור במלאכה דישראל קאמר כדמפרש ואזיל שבתות ויו"ט וחולו של מועד ואיסורא משום חשד שלא יאמרו שכירי יום הם ומלאכה דישראל הוא, חוץ לתחום מותר כענין ששנינו (שבת י"ז ב') בעורות לעבדן וכלים לכובס גוי וכלן בית הלל מתירין עם השמש, דכל קבולת כיון שקצץ לו דמים מלאכה דגוי היא ומותרת במטלטלין בכל מקום, ובא שמואל ואסר בקרקעות תוך התחום מפני חשד, והוא הדין למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דמלאכת פרהסיא היא ואסרו בחוש"מ אפילו חוץ לתחום משום דאיכא אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא, ואיכא מאן דפריש שמעתא כולה באבל, וליתיה ודאי, אלא בכל אדם בשבתות וימים טובים וחולו של מועד כפשוטן של דברים. מיהו גמרינן מינה דינא דאבל דכל ימי אבלו כיון דקא אזלי אינשי בכל דוכתא מקבלי קרקעות שלו לקבולת אפילו חוץ לתחום אסור, ובשבתות וימים טובים שחלו להיות בימי אבלו מותר ואע"פ שנוהג בדברים שבצינעא כדבעינן למימר קמן.
ומסתברא לא שנא קבולת של בנין בתים וכיוצא בהם ול"ש קבולת של חרישה שבשדות אסור. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דע"ז (כ"א ב') רשב"ג אומר לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וי"ט אבל שדהו לגוי שרי מאי טעמא דאמרי אריסותיה קעביד, מרחץ נמי אמרי אריסותיה קעביד אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, אלמא כיון דשדה לאריסות קיימא כל מלאכה דעביד בה גוי לא אתי לידי חשד דאמרי אריסותיה קעביד, התם בשדה השכורה לגוי ברשותיה קיימא ואיהו אכיל פירי דההיא שתא וישראל אינו נראה בה, אבל קבולת למחר הגוי יוצא ממנה וישראל אוכל פירות והכל יודעין שלא לדעת אריסות ירד לתוכה. ויש להקל ולומר דכיון שאין ישראל נראה שם (נ"א: דכיון שלא ירד ישראל עתה לתוכה) אלא גוי זה חורש וזורע כבשל אריסותו, ודאי הרואין אותו בשעת מלאכה באריסות הן תולין מלאכתו וכיון שבשעת המלאכה הרואין תולין אותה בהיתר אין חוששין לחשד שלאחר זמן, שאין בני אדם פונין מכל עסקיהם לומר תמול חרש זה בכאן והיינו סבורים שהוא אריס ועכשיו בעלים אוכלים פירות ולחשוד עליו למפרע, ויש לזה פנים.
